טקסי לידה ואמהות


"...וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנה בִּנְיַן עֲדֵי עַד..."

טקסי לידה ואמהות

התרבות היהודית עשירה בטקסים וברכות המלווים את פעולות היומיום, את מעגל השבוע, השנה והחיים.

הברכות, התפילות והטקסים כמו נותנים מקצב ליממה, יוצרים את הקביעות והמחויבות הרציפה, מזמינים את המודעות למראות, לטעמים ולהתרחשויות החורגים מעט מהשגרה, ונותנים לנו שפה טקסית המעצבת את רגעי השיא, לאורך השנה ולאורך החיים.

בתוך המקצב הזה הקושר בין חיי הפרט, המשפחה והקהילה לאלוהי ולנשגב - חסרים לנו טקסים של הריון ולידה.

ההתכוונות להריון, שלביו השונים, ההכנה לקראת הלידה ולקראת האמהות, ראשית הלידה, מהלכה, סיומה, הרגעים והימים שאחריה - נותרו ללא שפה סמלית וטקסית.

רגעי הסף הללו - של הרך/ה הנולד/ת, של האם ושל המשפחה כולה - נותרו "אילמים" בשפה הטקסית היהודית.

 

הגוף הנשי והשפה המילולית

ההריון, הלידה והאמהות הראשונית הן חוויות המעוגנות בגוף. לא סתם בגוף - מעוגנות בגוף הנשי. התמלאות, התרוקנות, דם, מים, חלב, זעקה מתפרצת - היעדר משטור והיעדר שליטה.

שפת הברכות והטקסים אינה נמנעת מעיסוק בגוף  - הברכה היפה הנהוגה לאחר עשיית הצרכים, הטבילה בעירום במקווה כפעילות דתית טקסית - הגוף ופעולותיו מבטאים את השלמות האלוהית ומהווים מכשיר להתכוונות רוחנית. אז מדוע נשארה זירת ההריון והלידה מחוץ לשפה הטקסית?

האם היו טקסים, ברכות ופעולות מסורתיות שעברו מאם לבת? שפה תרבותית נשית שלא הפכה לתורה ולקאנון מקודש ואבדה במרוצת הדורות? המחשבה על תרבות אמהות שנכחדה מכווצת את לבי. ואולי היתה הזירה הזו של הגוף כל כך פרועה ולא נשלטת, לא מבקשת טקס ממוסד?

לאורך הדורות חוברו בידי נשים תפילות אשר ליוו תקופות חיים אלה, אך הן נותרו מחוץ לזרם המרכזי של התרבות, לא חדרו לסידורי התפילה, לא לטקסים הקהילתיים, ולא למרחב של "המשפחה היהודית", ולכן גם לא הופצו, לא שומרו, ולא הפכו למורשת מונחלת.

  

חוויית הצורך

להיותי בהריון קדמו הכנות רבות. חלקתי את חיי עם אשה, ובמשך כמה שנים הייתי עסוקה בהתכווננות אל המטרה הזו, כמו בעיגולים ההולכים ומתכנסים לקראת הרגע הנכון. חלק מההכנות היו טכניות, חלקן תודעתיות ורגשיות, וככל שהתקרבתי אל היעד - עלה גם הצורך בהכנה הרוחנית.

חיפשתי את המילים והברכות, הפסוקים וההשראות אשר בתודעה שלי יוכלו לסמן לגוף את הכיוון וליצור את הפתיחה והמוכנות בכל המישורים.

וזה קרה! הריון החל להתפתח, ובין ספרי ההדרכה, שיעורי היוגה, בדיקות רפואיות, התרגשות וציפיה- שוב חיפשתי גם את התפילות, המילים הנכונות, הליווי הרוחני לחוויה.

חברה טובה נתנה לי "ספר תפילות לאשה היהודיה", ספר הכתוב בשפה מסורתית ובתפילות ותחינות לשלבי ההריון השונים. התפילות משקפות את תודעתה של האם ההרה, את הבקשה לבריאות טובה, להריון תקין ולידה טובה, לפרנסה טובה לבעלה, מתוך גישה מסורתית, מתוך דגש על ערכי המשפחה המסורתיים, ומעט התייחסות אל הגוף, אל ההתרחשות הפלאית, אל הבלבול. מתוך המלל העשיר מיינתי ודליתי את השורות שהתאימו לי, את הפסוקים והכוונות, אולם אין ספק ששיעורי היוגה ותרגילי הנשימה מילאו את הצורך הרוחני ואת החלל שהותירו התפילות.

המשכתי לחפש מילים, כוונות והשראות, ויצרתי לי קובץ של כוונות ללידה, למהלכה ולאחריה. הלידה היתה קשה וסוערת, ובכל זאת אחריה הצלחתי לגייס את הכוחות, ועם ילדתי על גופי, לומר מילות ברכה והודיה.

כמה שנים אחר כך, לפני לידתי השניה, הרגשתי צורך להרחיב את השפה ואת גבולות החוויה, ולזמן מעגל נשים של ברכה והכנה ללידה. בנות משפחתי, חברות קרובות, והרבה אלה מרום ממנה ביקשתי להנחות את המעגל. גם פה היו מילים, אבל גם ניגון, ופעימות התוף, ומעגל, וחכמת נשים, וקהילה.


מרחב ליצירה

אולי טוב הדבר שלא ירשנו מורשת סדורה וקבועה של טקסי הריון ולידה, וכך לפנינו דף חלק. אולם כנשים, כיולדות, כרבות, כקהילה - עלינו לצייר וליצור על הדף הזה, לוודא שלא ישאר חלק. לכוון ליצירה שלא תתקבע, שתמשיך ותתפתח בשפה השונה של כל אחת ואחת, אולם שתעניק מסגרת ומרחב אפשרויות טקסיות לרגעים המשמעותיים כל כך בחיי אשה ואדם.

ומה הם חומרי היצירה שלנו?

מילים – אבני הבנין של התרבות שלנו, אשר יש להן יכולת לעורר הדים בפנימיותנו ולחבר אותנו אל דורות קודמים, אל עצמנו ואל סובבנו. המרחב המילולי נפרש בין פסוקי תהלים מתאימים, תפילות נשים מדורות קודמים, שירה, מילים אישיות. המילים יכולות לשרת היטב בטקסים אישיים, של אשה לבדה או במעגליה הקרובים. המילים יכולות להוות מרחב מכנס גם לקהילה רחבה יותר.

מעגל – ההריון והלידה הן חוויות פרטיות ואינטימיות, ויחד עם זה הן גם חוויות אוניברסליות של נשיות, ונתפסות כמעצבות זהות נשית משותפת. בחברות שבטיות ומסורתיות נשים הרות, יולדות, ונשים בשבועות שלאחר הלידה- נתמכות על ידי נשים אחרות, חולקות את החוויה עם אחרות. טקסי מעגל הפריון יכולים להיות טקסים פרטיים, זוגיים או משפחתיים, אך בעיני יש עצמה וערך לכנס סביבם את המעגל הנשי, את המרחב של שותפות ותמיכה. לא כל אחת מוקפת באופן טבעי ב"מעגל נשים" שכזה, וחלק מתהליך הליווי והתמיכה הרוחניים והרגשיים יכול להיות בנסיון "לעגל", לאתר וליצור את הסביבה המיטיבה, לזמן תמיכה נשית וברכה נשית.

המעגל הוא גם קהילה נשית, והוא גם סמל להריון העגול והמלא, למעגל החיים השלם.

ריטואליים מסורתיים – המצוות ה"נשיות" במסורת היהודית – הדלקת נרות שבת, הפרשת חלה וטבילה במקווה, מתקשרות באופן טבעי לפריון. לא תמיד הקשר הוא קשר נקי ומבורך, במשנה, (מסכת שבת ב ו) הקשר הזה מתואר כאזהרה מאיימת: "עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לִידְתָּן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּידָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר". "מקור הסכנה" הוא גם מקור הברכה – כל אחד מהריטואלים הללו מעניק מרחב לברכה ולתפילה האישית.  נדרשת רגישות ועדינות בשימוש בריטואלים הללו, שהן מקצב החיים הדתי הנשי ומשום כך עמוסות במטענים מסוגים שונים, אבל כל אחד מהם מחבר אותנו אל יסוד חיים: מים, אש ואוויר, אדמה. בכל אחד מהם יש נגיעה ועשיה.

חשוב לי להדגיש, בהתיחסי אל הריטואלים הללו, שאני מחפשת בהם את ההשראה והברכה ולא את ה"סגולה" – כלומר, עבורי הם אינם נושאים את הכוח של קללה או של ברכה, אלא את האפשרות להכנס לתודעה וחוויה של ברכה וכוונה.

המים, יסוד חיים, מי השפיר, ראשית הבריאה. היציאה מהטבילה היא כעין לידה, והאשה הטובלת לפני הלידה כמו נכנסת לחוויה עוברית, ויולדת עצמה מתוך המים כאמא. השהות במים מיטיבה עם נשים הרות ועם העוברים, והחוויה הגופנית של הקלה, תמיכה, עטיפה – יכולה להחוות גם כחוויה רוחנית של אחדות, מוגנות, ומתוכם התחלה חדשה.[1] 

הנר מסמל נשמה, הזמנה וברכה לנשמה החדשה להצטרף אלינו, יצירת "נשמה יתרה" לאשה הנושאת ומזינה חיים חדשים. הנר הוא אור, וחום, הוא בהירות, הוא "סימן הדרך" אל העובר לעשות מחוץ לאפלולית הרחם אל אור העולם.

 לישת בצק נחשבת באמונה העממית לאחת הפעולות המזרזות לידה מתמהמהת. בכל מקרה מגע הבצק, פעולת הידיים אשר מניעה את הגוף כולו, ריח האפיה – כל אלה מעוררים השראה למלאכת האמהות, להטפחה העדינה, לסבלנות, לניחוח. אפשר לצרף אל מלאכת האפיה את ההכנה לקראת הזנת היולדת, לבשל יחד או להביא מאכלים שניתן להקפיא ולאכול בקלות בתקופה שאחרי הלידה. האשה מזינה את תינוקה והקהילה מזינה אותה ומשיבה לה כוחות, חום ורכות.

 אל תוך המרחב הטקסי של הטבילה, האפיה, הנרות והברכות אפשר להוסיף, ובתוכו אפשר ליצור.

 מוזיקה, ניגונים, נגינה, המהומים 

מדיטציות , דמיון מודרך ויצירה – כל אלה ועוד יכולים להשתלב בתוך הטקס היחודי.

 

הטקס, הברכה והתפילה יכולים ללוות את תהליך הפריון עוד טרם ההתעברות ועד לחודשי חייו הראשונים של הילוד. לאורך התהליך הזה ישנן כמה תחנות המזמינות טקס:

 במקרה של הריון מתוכנן, מתוזמנן או במקרה של טיפולי פוריות – טקס ברכה לפני נסיונות העיבור. טקס כזה הוא אינטימי מאוד מטבעו, אפשר לתזמן אותו לפי ימי הביוץ או בעת שהלבנה בתהליך התמלאותה. הדלקת נרות, טבילה, הקראה של ברכה או תפילה.

  • הכרזה על ההריון – כשאשה או זוג מחליטים לבשר על דבר ההריון, והוא הופך לדבר של ממש בעולם, זהו רגע המזמין ברכה – "מי שברך" להריון ולידה תקינים ושמחים, הרמת כוסית (ללא אלכוהול) בחיק המשפחה, הרגע המשמח ומלא התקווה והציפיה יכול לקבל מימדים ועומק נוסף.
  • ברכה ליולדת – זהו בעיני אחד הרגעים החשובים, בתקופה שלפני הלידה כאשר הציפיה גוברת, ועמה גם המתח. אצל נשים רבות, בעיקר לקראת לידה ראשונה, קיים חשש מהלידה ויש צורך קמאי בברכה. זהו זמן מצוין למעגל נשי, שיש בו ברכות ואיחולים, שיש בו תמיכה מסויימת בהכנות, או הקלה על המחושים הגופניים (טיפול במים, מסאז' לכפות הרגליים – אלה יכולים להיות הקדמה טובה לטקס או אפילו חלק מממנו). במעגל הברכה שלי כל אחת מהמשתתפות ברכה אותי, ועם הברכה קשרה חוט צבעוני לענף קטן מגינתי. הענף מעוטר החוטים נושאי הברכה הוכנס לתיק הלידה, וליווה אותי (הרעיון של הרבה אלה מרום).
  • ראשית לידה – שוב רגע אישי, זוגי ואינטימי. עם תחילת הלידה – זמן לשירה, ריקוד, כוונות ותפילה. ואלה יכולים להמשך ולהכנס אל עומק הלידה, על פי רצונה, יכולתה וצרכיה של היולדת.
  • תינוק/ת בא/ה לעולם – רגעים של חסד עצום וברכה גדולה. יש מי שעבורם ברגעים הללו לא צריך כלום מבחוץ, רק את ההתכנסות פנימה של אם ותינוק/ת, תינוק/ת והורים. עבורי, גם ברגעי המפגש המהממים הללו, היה מקום למילים ולברכה, לפגוש גם בשירה, לבטא במילים את עצמת הרגע.
  • שמחת האם – את הצטרפותם של תינוק או תינוקת חדשה נהוג לחגוג, ולא אתייחס לטקסים אלה כאן. אני רוצה להציע, בעיקר עבור אשה שזו לה לידה ראשונה – לחגוג את האם. אחרי ההתתאוששות מהלידה, בזמן ובפורום הנעים והמתאים – לברך, לתת מקום והכרה לטרנספורמציה הגופנית, הרגשית, הטוטאלית. ברכת הגומל על ידי האם, "מי שברך" בקהילה, טקס "סגירת עצמות" (טקס מסורתי מקסיקני שמטרתו "לכנס" חזרה את האגן ואת הגוף הנפתח)
  • לא כל נסיון להרות מצליח, לא כל הריון מתפתח, ולא כל לידה מסתיימת ב"ידיים מלאות". טקסי הפריון שאנו טוות מחומרים עתיקים וחדשים צריכים לשרת גם חוויות אלה – של דימום, התרוקנות ואובדן.

בין האישי לקהילתי, בין המסורות הקדומות לצורך הרוחני העכשוי, במרחב החווייות העוצמתיות של מעגל הפריון הנוגעות בגוף ובנפש – זוהי הזמנה למרחב של טקס ושל ברכה. טקסים אשר יחברו בין ההתרחשות הגופנית לזו הרוחנית, ובין החוויה הפרטית לחוויה הקולקטיבית. הלוואי שנדע לדלות עוד אוצרות ממורשותינו היהודיות והנשיות, ולארוג לתוכן את חיינו אנו.

 

תפילה לפוריות

 ברכה שכתבתי עבור חברה, בעת נסיונותיה להרות (זה עבד J):

 

כּשׁם שׁנוֹלדתִי מרחם אִמִי, נצר לחוה, בּת לאִמא אדמה -

אתבּרךְ גם אנִי בּפּוריוּת וּביכולת לתת חיִים.

כּשׁם שׁאנִי נִיזוֹנה משׁפע הבְּרִיאה -

תזִין רחמִי עוּבּר שינבט בּתוֹכִי.

 כּשׁם שׁאנִי מוּקפת בּאהבה, קִירבה ותְמִיכה -

אדע להצמִיח אהבה וּלהענִיקה בּנדיבוּת.

הויה – בּרכִי אוֹתי ביכולת להיות, בנוכחות.

עין החיים - בּרכִי אוֹתי בשפע נביעה.

 שכינה – שׁכְנִי בּתוכי וקיימי בי יצירת חיים והתקיני ממני בנין עדי עד,

כמו שנאמר "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ".

 

תפילה ליולדת לאחר הולדת בת / הרבה קורי זיידלר

(התפילה הזו ליוותה אותי, ונתנה לי רגעים קטנים של צלם אנוש והודיה בתוך החוויה הגופנית הסוערת של הלידה הראשונה)


בּרוּכָה אַת יה

אֵם כָל חַי

שֶמִמֶנִי יָצאוּ חַיִים חֲדָשִים לָעוֹלָם.

 

בּרוּכָה אַת יה

שֶבְּנִפְלָאוֹתַיִיך אֲנִי מתִבּוֹנֶנֶת עַכְשָיו.

מָה גָדְלוּ מַעֲשַיִיך יה

מְאוֹד עָמְקוּ מַחֲשְבוֹתַיִיך.

 

בּרוּכָה אַת יה

 שֶשָמַרְתְ עָלַיי בְּתִשְעַת הֲחוֹדָשִים הָאַחֲרוֹנִים.

 שִמְרִי עַל בִּתִּי שֶזֶה עַתָּה נוֹלְדָה

 וְלַווִי אוֹתָה כּמְוֹ שֶלַווִית אוֹתִי.

 עִזְרִי לִי לְגַדֵּל אוֹתָה בְּדַרְכֵּך

 וְהַשְרִי עָלַיי וְעָלֶיָה מֵרוּחֵך.

 פִּרְשִי סוּכַּת שֶלְוֹמֵך עָלֶיָה

 לְחַיִים טוֹבִים וּלְשָלוֹם

 בּבְרִיאוּת הַגּוּף וְהַנֶּפֶש.

 

בּרוּכָה אַת יה

 הַמְּחַדֶּשֶת בְּטוּבָה חַיִים בְּעוֹלָמָה.



המאמר לקוח מתוך הספר "בראשית ילדה" בעריכת אורנה פילץ, שעתיד לראות אור בקרוב.

 



[1] על טקסי טבילה מסורתיים וחדשים אפשר לקרוא בספר "פרשת המים – טבילה כהזדמנות לצמיחה, להטהרות ולריפוי" בעריכת אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ' ותמר דבדבני. הוצאת הקבוץ המאוחד 2011